​

                                                                                           גן היהודי

 

בעיירה ורטיוז'אני היו הרבה גנים ועוד יותר כרמים (ז'יז, כפי שהם נקראו בז'רגון היהודי בסרביה), אבל אני רוצה לספר לכם על הגן של ביילה סונס. אני זוכר את הגן הזה יותר מכל גן אחר. זה תמיד חוזר אליי כשאני נזכר בילדותי הרחוקה, בטבע היפהפה סביב העיירה וסביבותיה. עד היום יש לי חולשה מיוחדת לסביבה של גידולים, אני לא יכול להישאר אדיש למטעים ועצי פרי. הרגש הזה כנראה הוטבעה בי על ידי הגן של ביילה סונס, שגם היום עומד כמו חי לנגד עיניי. אני מדמיין שאני מריח את הארומה של עצי האגוז ורואה את הפירות היפים של הגן. העצים היו התגלמות החיה של הברכה האלוהית של תחילת האביב, כאשר הם פרחו בצבעים שונים, ושלהי הסתיו, כאשר הם עמדו עמוסי פירות, מחכים שענפיהם יתבהרו, כמו פרות מדושנות היטב הממתינות לחליבה.

משום מה נקראו הגנים של עיירתנו בשמות נשים, בשמות עקרות הבית, לא בשמות הבעלים. בעיירה היו שלושה גנים כאלה: שניים מהם היו מעורבים, מורכבים מעצי פרי וכרמים, והשלישי היה גן של פירות בלבד. זה האחרון נקרא רוחל ג׳לס ושכן בשולי העיירה.  הוא היה ממוקם מול בית החולים, מה שנקרא "זמסטבו בית החולים", ששירת את תושבי העיירה ואיכרים מכפרי הסביבה. ראוי לציין שרוחל ג'לס, הבעלים של הגן הזה, חיה כמה שנים בארגנטינה עם ילדיה, אך חזרה לעיירה. אני זוכר שכולם הסתכלו עליה כאילו היא זרה שבאה מעולם אחר.

אחד משני הגנים האחרים היה שייך לסוסה לייס ושכן מחוץ לעיר, מול בית הקברות. השני הוא בייל סונס. התחלתו היתה באזור בית הבעלים, הממוקם במרכז העיירה, והסתיים ביער. מכאן, מהקצה הזה, נראה נהר הדנייסטר המקסים, שנשא את מימיו בין הגבעות, והסתיים בחופים סלעיים. מאחורי הגן של ביילה השתרע יער העיירה, שמחת ילדותי ונעוריי.

 

הגן של ביילה זה הגן שאני רוצה לספר עלי – היה בו משהו שלא היה בשום גם אחר. לגן היה אופי יהודי אופייני, זאת תודות לבעלה של ביילה – משה. מוישה גוייכמן, יליד עיירה יהודית שבאוקראינה היה בעלה השני של ביילה.

שמה הרשמי של ביילה היה ביילה סונס שמו של בעלה המנוח הראשון – סונה גרוייסמן. מוישה היה יהודי ירא שמיים שיום וליל למד תורה וכתבים קדושים, רחוק מענייני דיומא. את מלאכת ניהול הבית ביילה לקחה על עצמה. היא הייתה אישה חיונית ונבונה שהחזיקה חנות מכולת. שמה הלך לפנייה גם בין המולדבנים מהכפרים הסמוכים. מילתה של ״מרת״ ביילה היתה ללא עוררין. אפילו בשידוכים שנרקמו הם באו להתייעץ איתה כיוון שהיא שלטה בכל ההיסטוריה של כל משפחה ומשפחה וידעה לנבא מה יהיה השידוך הנכון. משה, אשר הפסיק את לימודיו רק בימי שוק עבור השגחה בחנות מפניי גנבים, היה חולמני כשייך לעולם אחר. צורת לבושו, דיבורו והתנהגותו גרמו לאיכרים מסביב לראות בו אדם קדוש. תודות לו, לגן של ביילה היה ניחוח של משהו יהודי, כמעט תנכי. במחוזות בסרביה, דמויות כמו מוישה היו כמו אוצר מקומי של המקום. בין פשוטי העם – איכרים המגדלים טבק, אנשי מקצוע, סוחרי סוסים ומתווכים, הוא בלט בלמדנותו, אצילותו צניעותו ולבושו. גודלו היה קטן, לפניו תווים רכים של אדם מלומד. הוא תמיד היה לבוש בבגדים חגיגיים: מעיל סאטן ארוך (קפוטה). הוא היה חסיד – עוד דבר נדיר במחוזותינו ובחגים נהג לבקר את הרבי. כל אלה יחד עם הלימוד המתמיד עוררו כלפוי כבוד רב. ככל שאני זוכר אותו, הוא היה אדם מופנם שלא שוחח עם איש אפילו בבית הכנסת. שם היה לו כיסא קבוע בצד המזרחי, ליד הקיר עליו הוא ישב והתפלל בבדידות מלאה. בזמני ההפסקה בין התפילות היה מדפדף בספרים.

ביילה הייתה ההיפך מבעלה, אתו נולדו להם שלושה ילדים: בת ושני בנים. בנה היחיד של ביילה מנישואיה הראשונים - שמו היה מנשה ביילי סוניס - היה גיבן. הוא היה איש משכיל, איש תורה. למרות מוגבלותו הפיזית, נישא מנשה לבתו של רב והיה כמו אמו, שתמיד הדגישה את מוצאה האצילי (ihes), אף על פי שאיש לא ידע מה מקורו. ביילה נישאה בהצלחה הביאה לנישואים את הילדים שנולדו עם בעלה השני. בכלל, היא תמיד הדגישה שהיא לא סתם מישהו, אלא ביילה סונס. היא דאגה לבעלה מוישה, כמו שדואגים לאתרוג או ליהלום, כי הוא היה אישור חי למעמדה יוצא הדופן. אבל למוישה עצמו לא היה שמץ של מושג לגבי ערכו המיוחד, כי הוא היה אדם פשוט וצנוע.

אני לא זוכר שביילה הלכה לגינה שלה, אבל ראיתי שם את מוישה לעתים קרובות: הוא הלך מהורהר בין העצים. בחיק הטבע, נראה היה שנשמתו מצאה שלווה. לעתים קרובות ניתן היה לראות אותו מתפעל מעץ פרי או גפן. את ביילה, בעלת הגן הזה, אפשר היה למצוא תמיד במכולת, שם התמקחה עם האיכרים. היא לא התעניינה בגינה כי היא לא הניבה הכנסה.

הבעלים בפועל של הגן היה השומר בעל העין האחת ניקולאי, שגר בצריף ישן, ליד בית המרחץ המקומי. תמיד הסתובבו בצריף כלבים כועסים, שמהם פחדנו נורא, הנבלות. ניקולאי היה לא רק שומר, אלא גם גוי שבת של הרחוב שלנו. עונת המלאכה הזו הייתה בחורף, כשהגוי שבת הוריד את הפמוטים מהשולחן והדליק את התנורים בבתי היהודים. בשבתות החורף קיבל ניקולאי, בנוסף לחתיכת חלה וצימיס (שעועית), שלוש קופיקות במזומן. בהתחשב במספר התנורים שהדליק, היו לו רווחים טובים, שאותם מיד הפך למשקה. הוא נראה בדרך כלל בחלון של עיירה קטנה "מונופול", שבה נמכרה וודקה. כשהתפכח, הוא התנהג כמו גנדרן, אבל הוא היה במצב זה לעתים רחוקות. לא ביילה ולא ניקולאי היו מעניינים אותנו הילדים באופן מיוחד. נשמת הגן הייתה מוישה, שמצא מקלט למסעו הרוחני בין עצי הפרי והענבים. אני זוכר איך הלך, מהורהר, בין העצים, כאילו חיכה שהם יענו על השאלות שהטרידו את נפשו. תמיד רצינו לאכול מהפירות הנמוכים, ולא פעם עברנו על מצוות "לא תגנוב". דמותו של מוישה בהחלט עוררה בנו תחושת חרטה על החטא שנעשה. לבדו, בין העצים והשיחים, הוא היה קדושה בהתגלמותה, והמצפון שלנו הציק, למרות שאיש לא ראה אותנו. בינתיים, היחס של מוישה כלפי הילדים שגרו בשכנות לגן היה תמיד אוהב ולבבי.

בהתאם לכללי  הרכוש הפרטי, הגן היה נעול תמיד. בעניין זה, מוישה חסר האנוכיות דבק בנורמות המקובלות ולא נתן לאיש להיכנס. אבל היו תקופות בהן הוא עצמו ביטל את הכלל הזה: כשהבשילו הפירות ומוישה חגג את יום הביכורים. מתוך הכרה בסמכותו, איש לא העז להסיר את הפירות עד שמוישה חגג את היום ואז קרא לכל ילדי השכנים וחילק במו ידיו את הפירות. באותו רגע הוא היה כמו נביא מקראי בארץ הקודש, ודמותו מוארת בהילה של קדושה. כשחילק את הפירות בשקיות נייר, נדמה היה לנו ששכינה מרחפת מעליו. יחד עם זאת, מוישה הקפיד שאף אחד לא יאכל מהפירות לפני שהשמיע את הברכה. הוא עשה זאת לא בתוך טקסיות, אלא מתוך שכנוע עמוק שהוא מקיים את חוק התורה הקדושה. לחלוקת הביכורים לילדים הייתה אפוא משמעות דתית עמוקה עבורו. למיטב זכרוני (ועברו ארבעים וחמש שנים מאז), עבורנו הילדים, טקס אכילת הביכורים היה חוויה עמוקה וציפינו לו בקוצר רוח רב. גדלנו על סיפורי התנ"ך, חווינו אותם כאמיתיים ורלוונטיים, ולא כאגדות בנות כמה אלפי שנים. חג הביכורים היה אפוא עבורנו תערובת של דמיון ומציאות, ומוישה היה גלגולו של אליהו הנביא. אישיותו, הבידוד שלו השפיעו עלינו עד כדי כך שהגן של ביילה, שלא היה הגן היחיד בעיירה, הפך עבורנו לשם נרדף לגן יהודי, בעל ארומה מקראית מיוחדת, גן שבו עצי הפרי היו יהודים ושם כרם הפיץ את הקדושה העתיקה של התנ"ך. הזיכרון האחרון שלי ממישה קשור למותו. זה היה סוף הסתיו, בשנה השנייה של מלחמת העולם הראשונה (1915). הוא מת אי שם בארץ זרה, רחוק מהבית. החדשות העצובות הגיעו בטלגרף. הייתי אז ילד בן שתים עשרה, אבל אני זוכר היטב את הייאוש של ביילה כשבישרו לה את החדשות הטרגיות. עד היום אני לא יכול להבין איך היא הרשתה לעצמה להראות את רגשותיה בצורה כה גלויה. אנשים עצרו והביעו את תנחומים כלפיה. בעיירות יהודיות קטנות הפך מותו של תושב לאירוע שנגע לליבם של כולם. מותו של מוישה, יחד עם עובדת פטירתו בארץ זרה, הכניס את כולם לאבל. אבל עצי הגן ביכו אותו יותר מהאנשים. הם עמדו עירומים, מתאבלים על אדונם, שאותו לא יראו שוב.