אפריים גרויסמן
אפריים (1918-2010) אבי, כמו רוב הבנים היהודים, החל את לימודיו בחדר. הוא היה אז בן ארבע. בחדר למד את יסודות היידיש והעברית, וכן למד לקרוא טקסטים יהודיים ללא תרגום. בגיל שש נשלח ללמוד בבית הספר היסודי "תרבות", שם קיבל חינוך חילוני בן ארבע שנים, שהתנהל אך ורק בעברית. לימודי המשך נמשכו בבית הספר הרומני פריימר, שם למד חמש שנים. בגיל 15, כדי לעזור מעט למשפחתו, החל לעבוד במשרה חלקית, בעיקר אצל הדוד חויקה. הוא היה בנוי חזק, גבוה וראש טוב על הכתפיים.
עד גיל 17, הוא הרגיש שהוא בשל לחיים עצמאיים; הוא הרגיש צפוף הן בבית הוריו והן בוורטיוז'אני. פרויקה עובר ליאסי, שם הוא מתחיל לעבוד באוליה, חברה גדולה לייצור ומכירה של נפט מזוקק. פרויקה עבדה באוליה במשך ארבע שנים. תחילה כפקיד במחלקת הנהלת חשבונות, ולאחר מכן כמשלח להובלת נפט. באוקטובר 1939 הוא גויס לשרת בצבא הרומני. ביוני 1940, לאחר כיבוש בסרביה בידי הצבא האדום, הוא חזר הביתה לוורטיוז'אני.
במהלך שנות המלחמה הוצב אבי לשרת ככור בעיירה הקטנה אוסיניקי שבאזור קמרובו, שם הכיר עוזרת מעבדה צעירה, בלה (נינה) ציגן (1925-2005), במקור מאוקראינה, שיחד. עם הוריה ואחותה הקטנה מניה (1936), נמצאת שם כבר חמש שנים וחיה כאן כמפונים. הרומן שלהם הסתיים בחתונה ובלידה שלי ביוני 1947. הסיפור המפורסם של ברית המילה שלי הפך לאגדה משפחתית, איך אבי הביא מויל אחד 300 קילומטרים מהעיר ולשמחת החמולה היהודית כולה זה קרה. כמה חודשים לאחר לידתי, כל המשפחה, כולל הוריה וקרוביה של אמי, עברה להתגורר במולדובה, העיר בלטי.
תקופת בלטי נמשכה 43 שנים של חיים שלווים ויציבים. בשנת 1949 נולדה אחותי רעיה, על שם סבתי רחל. בשנת 52' אבי קנה בית ברחוב שקט במרכז העיר, שהפך עם הזמן לבית גדול עם חווה ראויה, שכלל בניין חוץ, שתי רפתות וחצר נחמדה מלאה בעצי פרי. נראה היה שכל מה שראה בחייו הוורטיוז'אן, הוא רצה לגלם בביתו. בחצר היה עץ אגוז גדול, שנתן אלפי אגוזים מדי שנה. המרתף, שבו ירדתם מהמטבח, פשוט נאנק משפע חביות עם כל מיני חמוצים, מדפים עם טוויסטים, בקבוקים עם ליקרים שונים, כל מיני מזווה לירקות ועוד ועוד. ובעליית הגג, כצפוי, אוחסנו כלים לפסחא, אותם הוצאתי פעם בשנה בהקפדה יתרה.
המשפחה הייתה קדושה לאבי. הוא נתן לנו הילדים כל מה שהוא יכול. בית ספר למוזיקה, השכלה גבוהה. לאחר האוניברסיטה (1970), על פי הכללים של אז, נאלצתי לעבוד שלוש שנים בפרם (אורל) כמומחה צעיר. בהיותו במולדובה, כמה אלפי קילומטרים משם, הוא לא ידע איך לעזור לי. אני זוכר איך באחת החופשות שלי הוא הציע לי לקחת איתי בקבוק קוניאק טוב לבוס שלי, שקיבלתי סירוב מוחלט. כשהתלונן עליי בפני חברו איזה גוכברג, באותה תקופה המתמטיקאית הראשונה של מולדובה לרגע, הוא אמר לו: "אפרים, אתה טועה. אתה צריך לתת שניים." ואז חשבתי ששניהם משוגעים. היום אני מבין שהם אמרו דברים נורמליים לחלוטין.
לאבי היו חברים רבים, אבל הוורטוגנים היו היקרים לו ביותר. חלק מהתמונות צולמו בחצר ביתנו במולדובה ב-1978. לרגל יום הולדתו ה-60 של אביו של אבי אפרים גרויסמן (אחרון מימין). כמו תמיד, כל הוורטיוז'נסקים התאספו. לעתים קרובות הם התאספו בביתנו בקבוצות גדולות, נהנו כמו ילדים, נזכרו בחיים שלפני המלחמה ושיתפו מידע על גורלם של בני ארצם. הם התאחדו על ידי ילדות ונוער, חדר וליציאום, גנים וכרמים, בתי כנסת וירידים, יערות ומעיינות, עגלות ופאטונים - השנים המאושרות ביותר בעיירה קטנה שלפני המלחמה על גדות נהר הדניסטר היפה. למרבה הצער, רק מעטים שרדו; היו יכולים להיות יותר מהם עשרות מונים.
אבי החל לחפש קרובי משפחה איתם נפרד בוורטיוז'אני לפני המלחמה בבלטי. הוא מצא אותם ועזר להם כמיטב יכולתו. למושג "קרוב משפחה" (מכל מידה של מערכת יחסים) הייתה איזושהי משמעות מחייבת עבורו, כאילו הוא צריך לעזור לו, פשוט בהגדרה. עם הזמן, הוא הפך לפטריארך המוכר של משפחתנו הגדולה, כולל מספר רב של אנשים בעלי שם למרות תארים ותארים.
במשפחה שלנו, סיפור פגישתו עם בן דודו, אגדה של העולם הדתי, איציק טברסקוי, פופולרי מאוד.
בוגר הרווארד משנת 1952 וחוקר בעל שם בינלאומי, הידוע בעולם האקדמי בשם Isador, הוא הפך לסמכות מוכרת בינלאומית בספרות רבנית ופילוסופיה יהודית, יצחק היה מומחה מוחלט להשפעת הרמב"ם על החיים האינטלקטואליים של יהודי המאה ה-12. יש היום עשרות אתרים המוקדשים לאיסדור באינטרנט. יצוין במפורש כי אשתו עטרה הייתה בתו של הרב ד"ר יוסף ב' סולובייצ'יק.
חלומו של אבי לפגוש את איציק טברסקי החל ללבוש צורה ממשית עוד במולדובה בשנת 1989, כאשר נכדתו אלינה, בוגרת כיתה ט', התקשרה הביתה מקייב, שם בילתה את הקיץ במחנה נוער שארגן הרבי מליובאוויטש. אמר שיש קשר מבוסס עם אמריקה. סבה הכתיב לה מיד את כל הנתונים של I. Tverskoy, שגר בבוסטון. להפתעת כולם, ביום בהיר אחד הגיע מכתב מטברסקוי, בו סיפר כי קיבל ידיעות מאביו והוא נוסע לישראל לבקר את בנו הבכור מוישה בירושלים ומקווה לראות את אביו. עד מהרה בשנת 1990 הגיע איציק לאשדוד לבקר את אביו, ובשנת 1996 הם נפגשו שוב בירושלים בחגיגת הברמיטים של נכדו. בתמונה נראים יצחק טברסקי ושלושה דורות של גרויסמן: פרויקה, נחום ואלי.
חברים, חברים... היו הרבה כאלה. אפרים היה מרכזם של האחים ורטיוז'אן. תודה לאל, רבים מהם נפגשו ביום הולדתו ה-80. ברגעים אלו, אפרים גרויסמן היה האיש המאושר בעולם! הוא חגג את יום השנה שלו במעגל גדול של אנשים קרובים אליו.
אפרים היה נכד ראוי של סבו, הרב שעיה ברונשטיין. הוא מעולם לא יצא מבית הכנסת - לא בבלטי, ולא בישראל. זה היה היסוד המקומי שלו, שבו הרגיש בין שלו.
החיים הראו שאלו לא רק מילים. כאשר בשנת 1997, לדעתי, כבר עברנו על כל האפשרויות, בחיפוש אחר אולם מתאים לחתונת הבת שלנו, אבי הביא לנו פתרון מבריק ממש על מגש של כסף. התברר שהשכן שלו איתו הוא מתפלל ביחד, יהודי מאמין מגאורגיה, הוא בעלים של מסעדה בראשון לציון. כשנודע לו על האירוע הקרוב, הוא הציע לאביו תנאים שלא ניתן היה לסרב להם.
בשנים האחרונות החל אפרים למלא את חובותיו של גבאי בבית הכנסת הקרוב מביתו. היא הפכה עבורו ל"תינוק" והבית השני שלו. הוא היה אהוב ומכובד שם. סמכותו כנכדו של הרבי, ידיעותיו בתפילות ובמסורות, איחדו את בית הכנסת ומשך אליו אנשים חדשים.