שַׁחְמָט
האהבה למשחקי קופסא הגיעה אלי מאבי אפרים גרויסמן. שיחקנו שחמט, דמקה וששבש, המשחקים הפופולריים ביותר של אז. בילדותי לא היה צורך במקצוע כמו שחמט בבית הספר. זו הייתה הפעילות האהובה על כולם, ללא קשר לגיל, השכלה ומקום בחיים. הייתה התעניינות המונית. אנשים שיחקו בכל מקום: בעבודה ובנסיעות עסקים, בבית ובחוץ, בחצרות ובמועדונים, ברכבת ובתחתית. מועדוני השחמט היו צפופים. בתי ספר ואוניברסיטאות, אוניברסיטאות ומוסדות, רפובליקות ואזורים התחרו זה בזה, ולאחר מכן ברמה הפדרלית. ברית המועצות הייתה בצדק מעצמת שחמט עולמית. קשה לחשב כמה זמן ביליתי בפעילות זו! כנראה חצי
מהחיים שלי.
פעם הגעתי מקישינב לבלצי לסוף שבוע לבקר את אשתי וילדיי, וכמו תמיד, נכנסתי לעיר עם אמה כדי לקנות לה גלידה. לפתע נתקל מבטי בהודעה שברגעים אלו ממש מתקיימת בבית ספר מס' 1, שנמצא שני מטרים מאיתנו, תחרות שחמט של כל האיחוד. ההתרגשות הכריעה אותי מיד. ההזדמנות לראות שחקני שחמט מובילים עלולה לשגע כל אחד. אבל מה לעשות עם אמה, שהיו לה תוכניות אחרות לגמרי - ללכת עם אבא לעיר ולקבל את הארטיק האהוב עליה. לאחר משא ומתן קשה הצלחתי להסכים איתה שנלך ל-5 דקות לבית הספר שבו למדתי פעם, ועל כך היא תקבל כל ספר שתבחר.
דממת מוות שררה באולם בו התקיימה התחרות. אנשים הלכו משולחן לשולחן, מצאו את השמות המוכרים של ענקי שחמט, ואז הביטו בפניהם בכבוד. אחרים, בנשימה עצורה, עקבו אחר התפתחות המפלגה שעניינה אותם. אחרי כמה שולחנות, שהצלחנו לעשות, אמה התחילה לדאוג. היא הבינה שלאולם הזה אין שום קשר לגלידה והחלה לגרור אותי בהתמדה לכיוון היציאה. לא הגעתי לשולחן הסמוך, מהסיבה הפשוטה שבדרך שמעתי פתאום את קולה הרם והעיקש: "אבא, קנה לי גלידה!" בשנייה אחת כבר לא היינו שם.
