כינור                                                                                              

 

הקשר בין הדורות במשפחתנו הוא הכינור, הירושה המשפחתית שלנו. הסיפור התחיל בילדותי, כשאבי, בעקבות מסורות עיירתנו היהודית, שלח אותי לבית ספר למוזיקה לנגן בכינור. שאלת היכולות המוזיקליות לא עניינה אף אחד בכלל. זה היה הנוהג. העיקר לשמור על כללי הגינות מול השכנים שלך. על הנוהג זו נאלצתי לשלם במשך שנתיים תמימות, עד שהתברר שהכינור ואני לא נועדו זה לזה. אבי התעצבן, אבל לא להרבה זמן; שנה לאחר מכן אחותי רייצ'ל גדלה והוא מיד שלח אותה לבית ספר למוזיקה לנגן בפסנתר.

חזרתי לכינור בקישינב. נראה לי שאחרי האוניברסיטה כבר לא פחדתי מכלום ויכולתי להתגבר על הכל. התחלתי לקחת שיעורים פרטיים. התקדמתי לאט מאוד, אבל ההצלחות הצנועות הן אלה שביאו לי הנאה. אבא שלי היה גאה בי. רק אישתי לא היתה שותפה למשא החדש שלי עם הכינור. נמאס לה לטפל בבתנו הקטנה אמה לבד בזמן שאני מתאמן . לבסוף, פסק הדין שלה נשמע: "או קונצ׳רטו רידינג או אני!"

נדמה היה לי שנפרדנו מהכינור לנצח. איזו נאיביות הייתה! היא הגיעה אלינו הביתה כשאלי נכנס לכיתה א'. כעבור מספר שבועות הגיע אליהם נציג מבית הספר למוזיקה ושאל: "ילדים! מי רוצה לנגן בכינור? אלי היה הראשון שהרים את ידו. הוא היה תלמיד טוב, הוא השתדל מאוד, לפעמים עזרתי לו מתוך זיכרון ישן, אבל הפתיל שלו לא החזיק מעמד זמן רב. לאחר שלוש שנים, הוא החליט לא לענות את הכלי יותר.